עין הסערה שלי

סערות לא נמשכות לנצח׀ 41 נסענו לחניון בקניון גבעתיים, וכבר בכניסה לחניון הרגשתי את הלב שלי הולם . ביקשתי רגע והיא המתינה . לאט-לאט ירדנו בקומות עד מינוס 4 , שם כבר הרגשתי את החרדה במלואה : הזעה, דפיקות לב וקוצר נשימה . ובכל הזמן הזה הסתכלתי על ניצה, שחייכה ודיברה אלי בקול מרגיע . "את רואה שהכול בסדר ? שיש פה עוד המון אנשים ? ששום דבר רע לא קורה ? " וממש כמו שהיא הבטיחה, המערכת הפאראסימפתטית שלי נכנסה לפעולה וכעבור כמה דקות נרגעה החרדה . זה היה הישג . היו עוד כאלה : ניצה כיבתה את האור בחדר, ולמשך 20 דקות השאירה אותי לבדי כשהדלת נעולה, כדי להתמודד עם החרדה של עצמי, ללמד את המוח שלי שאין סכנה לא בחושך ולא בבדידות . וזה עבד כמו קסם ! בתוך ארבעה חודשים התמודדתי עם מרבית החרדות ברשימה . רק החרדה שהתנוססה בראש הרשימה, לנסוע לחו"ל ולישון במלון לבד, תחכה לפחות שנתיים, בעיקר בשל נסיבות החיים . באופן מפתיע היה שם שקט . זה היה משבר, הייתי בתוכו, בטיפול מתודי אצל מטפלת מעולה, וידעתי שמסביבי הכול עדיין סוער . עדיין לא יכולתי לעשות הכול כמו קודם, אבל התמקדתי רק בהצלחת הטיפול . וזה הצליח . התמקדתי ביל...  To the book