הסערה שלי

סערות לא נמשכות לנצח׀ 21 זועמת נכנסה אמי לחדר המורים . המורה שלי הסתכלה לה בעיניים ואמרה : "את חושבת שהבת שלך נשארה חייבת ? היא לקחה את הכיסא ושברה לו אותו על היד . היד של מוטי נשברה, ועכשיו הוא בבית חולים . שמים לו גבס . " כמה ימים אחר כך אבא שלי הציל לי את החיים . גרנו בקומה ראשונה ברחוב שפירא בבת ים, בבניין חדש, והוא שמע אותי מנהלת דו-שיח עם שתי חברות . לבשתי חולצה צהובה עם הדפס שחור של שלוש זברות . "לא מספיק שאת ג'ירפה, את גם לובשת חולצות של ג'ירפות ? " הן הקניטו אותי . "זה זברות," אמרתי . "חבל שאתן לא מספיק חכמות כדי להבדיל, ואני מכחישה שאני חברה שלכן ! " "מכחי-מה ? מה זאת המילה הזאת בכלל ? " געו הילדות בצחוק . הן המשיכו להתפוצץ מצחוק, אבל בתוך שבועיים עברנו דירה לתל אביב, לרחוב ארנון 13 , מול הבית הכחול מהספר של לאה גולדברג, עם עץ תותים בחצר שהייתי מטפסת עליו . על אף שכבר היה סוף השנה, מצאתי את עצמי בבית ספר גרץ למחוננים . כך הכרתי אנשים כמוני, שחושבים עמוק ומדברים בשפה גבוהה . עדיין הייתי גבוהה והם עדיין היו ילדים ועדיין קראו לי בשמות, אבל הרבה פחות . רשמו אותי לנבחרת הכדורסל, ה...  To the book