האלופה, או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב

173 א י ן ע ל י כ ם ל ת א ר נ י ברשימה זו אתמקד בציורה של אנה פרומצ'נקו "האלופה הנעלמת" . אני רואה בו דיוקן האוצר בחובו את הקונפליקט עצמו והמושך חוטים אל סוגיות מפתח . לכאורה זהו דיוקן של כוח : דיוקנה של האלופה הראשונה בצה"ל, אורנה ברביבאי, היושבת באדנות על כיסא מכובד בעל משענת אדומה . למעשה, הדיוקן מהדהד מסרים מורכבים, ועליהם אעמוד . יש לציין כי פרומצ'נקו ציירה את דיוקנה של האלופה על פי תמונה, כלומר התייחסה לדימוי הציבורי של ברביבאי ולא פגשה אותה באופן אישי לצורך העבודה . ברמה הראשונית, מדובר בדיוקן של מי שהיא חלק אינטגרלי מצבא ההגנה לישראל . הכומתה, הדרגות, העיטורים, המדים – כל אלו אינם מותירים מקום לספק . לכן אתייחס בחלק זה לדיוקנה של האלופה כאל "דיוקנו של חייל", מה פירוש הדבר להציג את פניו של מי ששותף לכוח לוחם . במסה "חיים פגיעים" כותבת התיאורטיקנית הידועה ג'ודית באטלר על הקשר בין תמונותיהם הספציפיות של בני אדם לזילות או ליוקר חייהם, ומצטטת מדברי הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, המדבר על כינון המוסריות באשר היא על הציווי היסודי המוטל עלינו כבני אדם – לא תרצח . כיצד נולד ציווי ז...  To the book