התיאולוגיה השחורה־ורודה של חן שִיש

49 חן שיש, 2008 , מראה הצבה, גלריה אלון שגב 50 וכמובן – גם הציור . באמצעות אסתטיקה דוקרת מציגה שיש מופעים מרוגשים של תיאטרון האכזריות : פניה נשחתות ועיניה נעקרות, גופה הופך שלדי ( "דיוקן עצבני עם אנטנה", שלישיית הדיוקנאות העצמיים עם טביעות האצבע, הדמויות בחזית הטלוויזיה, הדמות המשתלשלת מן הנברשת הגרוטסקית ) , הצלחות נצבעות בשחור, הסירות שוקעות, חבלי תלייה מתנפנפים, ומן המלאכים נותרות רק כנפיים ( ״היא לא עפה״, הכנף הבודדת המוצמדת לטלוויזיה ) . אֶמְבְּלֵמַת המלאך משתרגת ביצירות השונות בפרקסיס ויזואלי המאזכר את חומרי שירתה של יונה וולך : "כשהמלאכים סחוטים / אנחנו מקפלים להם את הכנפיים / בעדנה בעדנה / מכינים את השוט / / כשהמלאכים מתחילים / אנחנו 18 הפואטיקה הטרנסגרסיבית של וולךחותכים בהם / עד שהטל מציף את הארץ" . מתקשרת לעולמה של שיש גם בכלכלת הייצוג של הצבע . הוורוד הסכריני עד קבס הוא התפאורה לנפילה, לשקיעה, להתרסקות : "כשבאתי לקחת אותה מהעננים / הייתה ענודה כבר / קולות הקוקו והתנשמת / ליהטה באוזנה / ז'וליאן הוורוד השאיר / לנו קור פתלתל / אני ידעתי שהיא תיפול / אבל ניסיתי / אני 19 ניסיתי ...  To the book