אחרית דבר מאת ראובן מירן

81 א ח ר י ת ד ב ר אבל דווקא אי-ההתמדה מצילה את האדם — ואת המחבר : את האחד מההתמדה ברשעותו, את האחר מהטפת מוסר חסרת מקוריות . האדם המוצג במסה זו הוא יצור המרוכז באינטרס האישי ומשועבד לתנודות ולטלטלות אופנתיות ואף למצבי רוח . "אפשר לראות בעלי חיים אכזריים מסוימים, זכרים ונקבות, מפוזרים באזורי השדה, שחורים, חיוורים וצרובים לגמרי מן השמש, קשורים לאדמה שהם חופרים ומנערים בעקשנות שאין להביסה ; יש להם מעין קול מובע בבהירות, וכאשר הם נעמדים על רגליהם הם מראים פנים אנושיות, ובאמת הם בני אדם ; הם פורשים בלילה אל מאורות שהם ניזונים בהן מלחם שחור, ממים ומשורשים ; הם חוסכים מיתר בני האדם את הטרחה לזרוע, לעבד וללקט כדי לחיות, וכך הם ראויים שלא יחסר להם הלחם שהם זרעו" ( פסקה 128 ) . נוסף על ראייה פסימית זו, לה ברוייר מאבחן את האדם כבעל צד מוכני, חסר מחשבה : "יש זמן שהשכל עדיין איננו בנמצא, שחיים בו רק מתוך אינסטינקט, כדרכם של בעלי החיים, ושלא נותר מהם כל זכר בזיכרון . יש זמן שֵׁנִי, שהשכל מתפתח בו, שהוא מתעצב בו, ושהוא יוכל לפעול אם הוא לא היה מואפל וכמו מכובה בידי המידות הרעות של האופי ועל ידי רצף ...  To the book