נמאס לנו להתקדם או אידאל ושמו: להיות 'מספר שתיים'

אידאולוגיה מבוססת . גם אלה שאינם מעוניינים "לרכוש" את כל חבילת הפרישה האידאולוגית הזאת מן התחרות המתמדת הנקראת "חיינו", אינם יכולים שלא להתפעל מתכונות כמו אומץ, מקוריות ופשטות שניבטות מתמונת ויתור כזאת . חרדת הפרישה ממרוץ העגלה המשתקשקת של מאיר אריאל, שייכת למשפחת חרדות ההינטשות . הקלישאה שמאפיינת אותה היא "רלוונטיות", הצורך הנואש לעיתים של רבים להיות "מעודכנים" . מבחינה זו אין היא שונה מאחידות הלבוש המאפיינת מתבגרים ומן האימה האוחזת בכמה מהם כאשר הם חושבים על סגנון לבוש בלתי מקובל . אין הדברים נכונים רק למתבגרים כמובן, ואולם מסה זו מבקשת להאיר חרדה ממשפחה אחרת, קרובה‑‑רחוקה של משפחת ההינטשות : אי‑‑התקדמות אישית . "מי שלא מתקדם נשאר במקום וחמור מזה : נסוג ! " גורסת סיסמת התנועה המתמדת, שגורמת לאנשים, למוצרים ולשירותים להיקלע לסחרחרת חידושים מתמדת, אם לא בתוכן ובמהות אז באריזה . התנועה אינה מלחיצה אנשים כשם שמלחיצה אותם התביעה הסמויה מן העין "להתקדם" . האומנם שואף כל אדם להנהיג, להוביל ולנצח ? האומנם שואף כל אדם להיות מספר אחת ? מובן שלא . אבל בעולמנו הנרקיסיסטי לא די לנו תמיד בהצטיינות...  To the book