|
|
32 | רוני מגידוב אלא שאנחת הרווחה הייתה מוקדמת מדי . קהלת אומנם מוכן להודות בכך שעמלו הכניס שמחה לחייו, אבל מייד אחר כך הוא חוזר לעמדתו המוכרת ומצהיר : וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל - מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּיָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ ( ב, י"א ) . חזרנו אפוא לנקודת הפתיחה . שביב תקווה שני : יש יתרון מהלך דומה מחולל קהלת פעם נוספת בפרק . שוב נראה כי שינה מן העמדה שהציג בפרק א, ולא הכול מאבד את טעמו וערכו ומתאיין אל מול המחזוריות האין-סופית . אל מול מַה - יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל - עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ ( א, ג' ) , קובע קהלת שיש לאדם תכונה המהווה יתרון – חוכמה . ובלשונו : וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן - הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן - הַחֹשֶׁךְ . הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְהוֹלֵךְ ( ב, י"ג - י"ד ) . חכם עדיף מִכסיל ! האם עכשיו נמצאה משמעות לקיום – קניית חוכמה ? כיצד בעצם יתרונו של החכם עולה בקנה אחד עם הפסוק החותם את פרק א : כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב - כָּעַס...
To the book |
|
|