הסביבה שלנו

170 עידן צבעוני בג'נין, במחנה הפליטים נור א – שמס, בסופו של דבר החלטתי לא לשרת בשטחים . והכתיבה שלי ביחס ללבנטיניות . . . הכיבוש קשור לזה מאוד . אני לא פוסט – טראומטי במובן הקליני אבל כן פוסט – טראומטי במובן התרבותי ; עצם העובדה ששירתי בשטחים, שהייתי חלק מהמכונה המשומנת – מסוכנת הזאת . גינתר אנדרס, בעקבות הטלת פצצת האטום על הירושימה, מדבר על "אשמים – ללא – אשמה" כמה שמאפיין את האדם בזמן המודרני, ואני כלל לא בטוח שאני זכאי לחסות בצל מילותיו . גם ברמה הקולקטיבית, עצם העובדה שאנחנו לא מצליחים להיחלץ מהכיבוש - מבחינתי זה פצע דורי . את שואלת אותי מדוע לא הייתי באיסטנבול, בקהיר וכו' . אולי זה קשור בפחד מֵערָב ? יש מחזה של יוסף מונדי משנת 1975 בשם "מושל יריחו" . מחזה אבסורד על מושל יריחו שרוצה להפיל את החומות הלא – נראות והלא – קיימות של יריחו . ישנה שם הדמות של הסכיזואיד, בן – דמותו של השמאלני שעורק מהצבא, מפוצל בין זהות יהודית לישראלית, בין נאמנות לבגידה . ויש במחזה דמות צל קטנה בשם הסַמָל . הסמל שומע את קולות יריחו, הוא מבוהל . כבר כתבתי על החששות, על הפחד של הסמל, על הקולות שהוא שומע בליל...  To the book