|
|
| 171 הניענ ל החפץ המיוחד, ולכן מיהרה לשלוח אותו אליו בדואר, והשתדלה להסביר לצוות בית החולים עד כמה הפריט הזה חשוב לתום, אך החפץ לא הגיע ליעדו . ככל הנראה אבד בדואר . הוא אבד אפוא . ללא שוב . הטיפול בבית החולים נחל הצלחה מהירה במישור הגופני . כעבור זמן קצר חזר תום למשפחתו, אם כי היה עליו להשתמש בסַד . עם שובו הביתה נראה שהניתוח לא השפיע עליו, אך הוא הפגין סימני אובדן בכל הנוגע לחפץ הצמרירי . הדבר ערער אותו במידת-מה, ובתגובה הוא החל להראות מאפיינים רגרסיביים ביחסיו עם אמו . אלה באו לידי ביטוי בהתנגדות לכך שילבישו אותו, בדיבור בקול של ילדה ובהתנהגות מעצבנת באופן כללי, שהיתה שונה מהתנהגותו הרגילה . הקול של הילדה הרגיז את האם במיוחד — מדובר באם המתפקדת כאמא טובה מאוד למשפחתה ובעלת תובנה וסובלנות יוצאים מגדר הרגיל לסימפטומים של גיל הילדות . תום סיכם את כל זה בייאוש : "אבל אני נורא רוצה את הניפל שלי . הוא נותן לי להרגיש . . . " וכאן לא עלה בידו למצוא את המילים שנדרשו לו כדי לתאר את האיכות המיוחדת של מצוקתו . נראה שאחותו הגדולה של תום, שתמיד היתה אימהית כלפיו, היא שנתנה לחפץ את שמו . נראה לי ...
To the book |
|
|