פרק י"ז: החובה לברוח גלות אפריקה

הבגינים | 176 מדבר זרוע עצמות לבנות יותר מ- 400 אסירים — חלק ניכר מהכוח הלוחם במחתרות — נשלחו לאפריקה . הם הוגלו בכמה סבבים . כשני שלישים מהם היו אנשי אצ"ל והשאר אנשי לח"י . הבריטים פיזרו אותם בין שלושה מחנות : באריתריאה, סמוך לבירה אסמרה, בקרתגו שבמדבר סודן ובגילגיל שבקניה, צפונית לבירה ניירובי . הגלגול הזה ממחנה למחנה נועד להכביד על האסירים ולהקשות עליהם לברוח . בכל המחנות היו תנאי המחיה ירודים — חום כבד ומחסור במים ובמצרכים אלמנטריים . בגילגיל היה המצב גרוע במיוחד . התאים היו חשוכים, מחניקים ושורצי יתושים, וביוב זרם בתוכם . רבים מהאסירים סבלו מקדחת, לצד נגעים בעיניים, מחלות עצבים ועוד — ולא קיבלו את הטיפול הרפואי הדרוש . אך גם שם, כמו בשני המחנות האחרים, הקושי הגדול ביותר היה הריחוק מהמשפחה . רבים מהאסירים, ויעקב מרידור בראשם, היו הורים לפעוטות . מן העבר השני, אף שהאסירים עמדו בקשר עם המפקדות בארץ, קיבלו כסף ותוכניות בריחה, בחלק גדול מהמקרים עברו חודשים עד שמשפחותיהם קיבלו מהם אות חיים . הבריטים לא חסכו בסנקציות . כך, למשל, כשהתעקשו האסירים בקרתגו על קבלת אוכל כשר, הם הוציאו מחדריהם...  To the book