געגועי לעלי מוהר

52 חמישי . אז הורדתי יום עבודה, ואף אחד לא שם לב . אחר כך התחלתי להגיע רק בצהריים . ואחר כך עשיתי עוד צעד גדול לאנושות, ותליתי שלט על דלת הברזל : "הארכיון פתוח בימי שלישי ורביעי בלבד . בימים אחרים, נא לפנות למנהל הארכיון" . אלא שמנהל הארכיון, והעובד היחיד בו - אני - לא ממש היה בסביבה בימים האחרים, כך שאם מישהו החליט משום מה לפנות אלי באותם ימים אחרים, סביר להניח שלא ידעתי מזה . עיתונאים צעירים התחלפו בקצב של משהו קצבי . אחרי חודש, אף אחד לא זכר שהארכיון היה פעם פתוח כל השבוע . לאף אחד לא היה אכפת . אלו היו ימים סוערים, מלאי אנרגיה, מלאי אלתורים ותקווה, ולמרות שאף אחד לא היה מקצועי, כולם היו מוכשרים . כזה מקום זה היה, והמקום הזה הוציא עיתון אמיץ ויפהפה . ואז, יום אחד, ברביעי בערב, עלה לארכיון עלי מוהר . כבר אז היה מוותיקי העיתון . מאהוביו . ביום רביעי היה כותב את טור הספורט שלו, ולפעמים גם את "מהנעשה בעירנו", המדור שהיה למיתולוגי עוד לפני שנולד . וכך נפגשנו : עלה . הציץ . ראה אותי יושב עם ארי פולמן, שלימים יפוצץ אולמות קולנוע ברחבי העולם עם 'ואלס עם באשיר', ואז היה עוד כתב ספורט, יושבים...  To the book