פרק יא: כאילו הארץ נפרמה: אשה בורחת מבשורה

הקליפה הדקה של כדור-הארץ 335 לראשונה, עולה בדעתה שלעולם הן לא יהיו באמת שלו, עד שלא יכתוב אותן בעצמו . ( 518 ) זו הפעם הראשונה בעולמו הפואטי שהמלה הכתובה תופסת את מקום המלה הנהגית-בקול . בפאזה הקודמת היה אברם מעלה דברים על הכתב אך ורק כדי לבצע אותם בשידור - לביטוי הקולי היתה קְדימה מוחלטת, והכתב היה אך ורק פונקציונלי ומשני, כמעין פרטיטורה . והנה עכשיו מזהה אורה תפנית בתחושה הלשונית של אברם : הקשר שלו אל המלים כבר אינו עומד רק על כך שהוא יטעם אותן בשפתיו ( 236 ) או ייהנה מ"מגע לשונו בחִכּוֹ" ( 210 ) , אלא על כך שיעלה אותן על הכתב . זוהי אפוא הפעם הראשונה שהמלה הכתובה מקבלת מעמד עצמאי בעולמו . בד בבד עם זה מקבל לפתע הזיכרון תפקיד דומיננטי ; בעולמו של אברם הצעיר לא היה לזיכרון שום תפקיד ; מלאכת היצירה כולה היתה פעילות של המצאה ודמיון . והדבר השלישי שמצטרף לאלה הוא שמעכשיו לשון היצירה, באמצעות הזיכרון, מחויבת למציאות קונקרטית כלשהי . תפקידה לשמר, או להחיות, או לטפח פיסה של ממשות, לא לרחף כראות עיניה בערפילי האגדה והדמיון, ואף לא להמיר את הממשות בסמלים . אורה היא שמטילה על אברם את ייעודו הס...  To the book