|
|
הנה ימים באים • עידית שכנאי – רן 108 יורם : הייתה אווירה של חופש, אבל בעצם . . . זה כאילו הייתה . . . את היית שואלת אותי : לאן ? לאיזה תכלית ? מה הטעם ? היו אנשים ששאלו את השאלות האלה ! היו השאלות האלה . הן גרמו לי לאי- נוחות, אני ידעתי להתעלם מהן [ . . . ] כמו שקובי אוז שר את השיר שלו על התחנה המרכזית הישנה – זה הייתה מדינה של מציאות בהמתנה . עידית : זה מה שאתה חושב בדיעבד או שהרגשת את זה כבר אז ? יורם : בדיעבד, בדיעבד, בדיעבד, בדיעבד . כי באותו זמן בשבילי זה היה המציאות ! שום המתנה ! לא ממתין לשום דבר ! אולי ממתין לעוד איזה מתנדבת [ . . . ] . אני חייתי בהווה המאוד-מאוד מיידי . זה היה בשבילי חזות הכול – ההווה היה העתיד והעבר . תצלום 1 יפעת בשנות השבעים . מקור : ארכיון יפעת
To the book |
|
|