פרק חמישי : שירתם של רבקה מרים ויונדב קפלון במרחב השירה התאולוגית העברית החדשה 321 בדומה לביאליק מיקמה גם דליה רביקוביץ, בשירה "חמדה" מקובץ השירים "אהבת תפוח הזהב" ( תשכ"ז ) , את החוויה המיסטית בילדות, ותיארה אותה כעירוב חושים, שבו הצפה של אור קשורה בהתענגות ארוטית נרקיסיסטית המלווה בסכנת מוות : "וְהָאוֹר הָלַךְ מִסָּבִיב שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹעַ / הִזְהִירוּ רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים וְהָאוֹר לֹא יָדַע שָׁבֹעַ [ . . . ] אַף רֹאשִׁי הָיָה בְּעֵינָיו כְּתַפּוּחַזָהָב לִבְלֹעַ [ . . . ] אָז יָדַעְתִּי חֶמְדָה שֶׁלֹּא הָיְתָה 102 כָּמוֹהָ" . כמו בשירו של ביאליק, גם שיר זה מתאר חוויה מיסטית הקשורה בהתמזגות עם הטבע . אולם ביאליק ממקם את חוויית ההתגלות בבריכה באמצע היער ובכך מרמז לאופיה האוניברסלי, ואילו רביקוביץ ממקמת את חוויית ההתגלות בזמן היהודי הקדוש, בשבת, ומלמדת בכך שהחיבור בין הילדה לאל הוא חיבור יהודי . גם אצל אמיר גלבוע, בשירו הרטרוספקטיבי "הולדת" מהספר "כחולים ואדומים" ( 1963 ) , הרגע המיסטי ממוקם בילדות ומתואר כמפגש בלתי אמצעי עם הטבע : הַגֶּשֶׁם חָלַף . וְהוּא עוֹד מִגַּגּוֹת וּמֵעֵצִ...
To the book