"ששה שירים אחרונים": אמונה מן המצב הסיפי

290 נוגע במה שאינו לִטּוּף . עוֹד מָה מֵּאֲחוֹרֵי הַזְּמַן ; וּמָה בְּקֶשֶׁר לֶעָלִים, עֲנוּדֵי הַזָּהָב הַגּוֹוֵעַ בְּהִוָּתְרָם לְבַדָּם בַּשְּׁחוֹר – לֹא הִסְפַּקְנוּ לִשְׁאֹל וּכְבָר הָיִינוּ שׁוּב חוֹלְמִים 267 בשני הבתים הראשונים מופיעות שתי תמונות המייצגות המשכיות : "סְפִינוֹת הַמַּאֲמִינִים לֹא סָטוּ מִמַּסְלוּלָן / [ . . . ] גַּם עָשָׁן הָאֲרֻבּוֹת [ . . . ] לֹא נִלְחַם בָּרוּחַ" . מירון קרא שורות אלו כתיאור של כניעה והשלמה . אולם יש לשאול אם אכן מדובר בכניעה, ואם כן, מה משמעותה של כניעה זו ? נראה שהתמדתן של ספינות המאמינים במסלולן במישור האופקי בלי להתחשב בפיתויים המטפיזיים ( "חֲגִיגוֹת הָעֲנָנִים" ) והפיזיים ( "אֲפֵלוֹת הַיָּם" ) מלמדת דווקא על עקשנות והתקדמות ולא על כניעה . ייתכן שגם התמדתו של עשן הארובות הממשיך לפוג בלי להיות מושפע מן הרוח מלמד שגם דפוס קבוע של היעלמות ורפיון ( "לֹא נִלְחַם בָּרוּחַ : / נֶאֱמָן הִתְמִיד לָפוּג" ) הוא ביטוי להתמדה, ובאופן פרדוקסלי הוא גם ביטוי לנוכחות . בבית השלישי בשיר ההתפוגגות מתוארת כהתרחשות קוגניטיבית בעלת משמעות קוסמית : "אַךְ הַרְחֵק...  To the book