"כשהפלאת להסוות את הריק הדוה באשליה שיודעים אנחנו משהו"

277 פרק רביעי : תאולוגיה בשירת יונדב קפלון אֶת הָרִיק הַדָּוֶה 239 בָּאַשְׁלָיָה שֶׁיּוֹדְעִים אֲנַחְנוּ מַשֶּׁהוּ על פי התפיסה המסורתית של יחסי אדם ואלוהים, אלוהים מייצג את המלאות והאדם את הריקות . האל החזק, המלא עד כדי גודש, נותן לאדם, ונתינה זו יוצרת חוסר איזון הניתן לתיקון רק בהודיה של האדם לאל . שני הבתים האחרונים של השיר חותרים תחת תבנית זו . הכינוי "בּוֹרֵא הַשִּׁכְחָה" מערער על מעמדו של האל כבורא, משום שהוא בורא חסרון ולא יכולת . האדם מודה לאלוהים על שהוא יכול לשכוח את הגורל הצפוי לו . עם זאת, עמדה חתרנית זו אינה אירונית, משום שמתנת השכחה שאלוהים נותן לאדם היא מתנה אמיתית . בסוף השיר עמדה זו זוכה לניסוח מעמיק בפרפרזה חתרנית על המזמור "ברכי נפשי" מתהילים . במזמור זה האדם מתבונן בפלאי העולם, בעוצמתו וביופיו של הטבע, ומייחס אותם לאלוהים . עקב כך הוא חש רגש עמוק של תודה כלפי האל שברא את העולם : "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' : ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּמְּאֹד" ( תהילים קד, א - ב ) . קפלון מצטט את המילים "גָּדַלְתָּמְּאֹד" מן המזמור, אך מנסח מחדש את גדולתו של אלוהים כיכולתו "לְהַסְווֹת / אֶת ...  To the book