אינטימיות עם האין

176 נוגע במה שאינו וְהַתֹּהוּ יָתוֹם וַאֲנִי יְתוֹמָה 249 וְרוּחֵנוּ מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם . השיר מתאר מערכת יחסים אינטימית עם התוהו, המייצג את השלילה ואת האין . במערכת יחסים זו התשוקה הפיזית, "וְאָנוּ מִתְנַשְּׁקִים עַל פִּי הַתְּהוֹם", מובילה לחיבור המבוסס על הזדהות עם חוויית יתמות והמובנת כמציאות של תוהו : "וְהַתֹּהוּ יָתוֹם וַאֲנִי יְתוֹמָה" . חיבור זה מוביל לתמונת הסיום : "וְרוּחֵנוּ מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם", שהיא פרפרזה לפסוק "וְרוּחַאֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" ( בראשית א, ב ) . מכאן ניתן להבין שהיא חווה את תחושת ההזדהות בינה ובין התוהו . אך בהמשך, חיבור היתמות בינה לבין התוהו מגלה שהיא והתוהו הם הרוח המרחפת על פני המים . בכך נוצרת זיקה משולשת בין הדוברת בבדידותה, התוהו ביתמותו ורוח האלוהים . רוח אלוהים היא נוכחות של שלילה על גבי שלילה, הרי התוהו והדוברת מתחברים בנקודת הריק ; החוויה המחברת ביניהם גם היא חוויה של חסרון : יתמות ובדידות, ומקום החיבור שלהם הוא חושך ותהום . בכל זאת, החיבור והנוכחות מתגלים בסוף השיר כנוכחות שמרחפת על סף החיים, רגע לפני שהעולם ...  To the book