הפנמה של תודעת הריק המטפיזי

156 נוגע במה שאינו שֶׁיִטֹּש עַצְמוֹוְיֵצֵא, לָלֶכֶת מִמֶּנּוּ וְהָלְאָה – 192 בַּחֲלָלוֹנָבוֹא לִמְלֹך אָז נוֹרָא . נטישת החדרים את הבית אינה מוסברת . היא לא באה בעקבות קטסטרופה חיצונית או צורך פנימי כלשהו . לכן יש לפרש אותה כפועל יוצא הכרחי של בניית הבית, כביטוי למתח שבין הצורך בגבולות ובמקום הצורך בהתפשטות ובנדודים . יש להבין אותה כנטישה הכרחית שמונחת ביסודות המובְנים של הביתיות . הבית כמסמן של מקום שממנו הולכים ואליו שבים מחייב את נטישתו . ההתמקמות של הבית כחלל חסַר תנועה מזמן את התנועה ממנו ואליו . לתנועה זו מצייתים החדרים ועוזבים . בחלל שנוצר יש מקום לאדם למלוך . קריאת השורה המסיימת את השיר, "בַּחֲלָלוֹנָבוֹא לִמְלֹך אָז נוֹרָא" כפרפרזה על המילים מתוך הפיוט "אדון עולם" : "אחרי ככלות הכל, לבדו ימלוך נורא", 193 מלמדת שמשמעותו התאולוגית של שיר זה היא הצבתו של האדם בעולם ללא מטפיזיקה . את המילה "בית", המופיעה מיודעת כבר בכותרת השיר, אפשר לייחס לבית המקדש . בכך אין לשלול את הפרשנות שהשיר עוסק בבית רגיל, אלא להוסיף עליה . לפי קריאה זו, עזיבת הבית ומלוכת האדם שבאה בעקבותיה היא החלפת תוד...  To the book