המשכיות המסורת כמסורת שבורה

147 פרק שלישי : נוכחות והיעדר – תאולוגיה בשירת רבקה מרים משי, ופרצופו האדום התנפח מתענוג עם כל פרפור-גסיסה . כך פירכסה ופירפרה שעות אחדות, עיניה פקוחות לרווחה, אצבעותיה נוברות בתוך האדמה ורגליה היחפות-מעורטלות שועטות – עד שנשארה שרועה בקיפאון, שיניה חרוקות ואגרופיה קפוצים . הבטן הוסיפה לפרכס ולפרפר אפילו לאחר-מכן, שעה שזרקו 174 עליה בתוך הבור את האתים הראשונים של עפר . השיר "העוּבּר של חיה" עובר בין שני זמנים . תחילתו בזמן ההיסטורי של סיפור מותה של הדודה וסופו בהווה שבו היא מתמודדת עם זיכרון הסיפור . רגע ההתמודדות הוא בערב שבת, שבו היא מכסה את עיניה כדי לומר את הברכה על הדלקת נרות שבת . 175 בשיר אנו מוצאים כי לכיסוי העיניים יש משמעות פסיכולוגית של הסרת המבט מן האסון . כדי להדליק נרות שבת צריך להסתיר את גורל המשפחה שנספתה בשואה, מכיוון שמשמעותו הפסיכולוגית המוחצת ומשמעותו התאולוגית ההרסנית של האסון לא יאפשרו את המשכיותה של המסורת . 176 יוצא מכך שהמשכיותה של המסורת תלויה ביכולת להציב גבול לאימה . נוסף על כך אפשר אולי לומר שמסורת מחייבת את 174 רוכמן, בדמייך חיי, עמ' 162 . בספר דרכי אירופה...  To the book