|
|
129 פרק שלישי : נוכחות והיעדר – תאולוגיה בשירת רבקה מרים בָּנוּ הֵיכָלְךָ, אֱלֹהַי, מִגּוּפוֹת נָשִׁים בְּנוֹת עַמִּי, שֶׁגּוּפָן בָּהִיר אוֹשָׁחוּם, יָבַשׁ מֵעֵינָן כְּבָר הַבְּכִי . בָּנוּ הֵיכָלְךָ, אֲלֹהַי, מִנָּשִׁים זְהֻבּוֹת פָּנִים, מִבִּטְנָן הַחַמָּה יַבִּיטוּ, בִּשְׂחוֹק, עֵינֵי יְלָדִים . מֵרַחֲמֵיהֶן מְצַמֵּח אֵזוֹב, מֵעֵינֵיהֶן צוֹמְחִים עֲשַׁבִים, כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶן אֲרֻכּוֹת וְדַקּוֹת, אֲרֻכּוֹת וְדַקּוֹת כְּשָׁרְשֵי הָעֵצִים . שׁוֹמְרוֹת הֵיכָלְךָ רַק נָשִׁים, נְשׁוֹת בְּנֵי-עַמִּי עֲשׂוּיוֹת מֵעָפָר, עָפָר מְפוֹרָר וְהֵד בְּכִי יְלָדִים . 121 הֵד בְּכִי יְלָדִים . [ . . . ] הדוברת פונה לאל בגוף שני ומספרת לו על הנעשה בהיכלו . הניגוד בין תמונת הגופות המזעזעת ובין הכינוי האינטימי "אֱלֹהַי" מעצים את המתח . החתרנות בשיר זה משולשת : ראשית התמונה הגרוטסקית-מקאברית של גופות נשים ערומות, שאי אפשר להבחין ביניהן ובין העפר והצומח ממנו, מזעזעת את הקורא ומערערת את אמונתו . שנית, העמדתן של הנשים כשומרות ההיכל מערערת על המוסכמה הפטריארכלית לפיה הגבר הוא השומר על ההיכל . ערעור זה חר...
To the book |
|
|