שירה ותאולוגיה (תיאופואטיקה): המעשה השירי כמעשה תאיסטי

68 נוגע במה שאינו לקשר בלתי אמצעי בין המשורר לאלוהים . קשר זה בין המשוררים לאלוהים מעיד על כך שהשירה היא המדיום המתאים לשפוך שיח אל האלוהים ולדבר אודות האלוהים . לפיכך, שירה היא לא רק עדות להשראה אלוהית והשפעתו של כח אלוהי על המשורר, אלא התקרבות לאל עצמו שאת "קולו אנו שומעים מפיהם של הללו [ . . . ] והמשוררים 2 אינם אלא מליצי האלים, בהיותם כפופים כל אחד ואחד לאל שהוא כפוף לו" . הרמן כהן הדגיש כי דווקא המזמור, בשונה למשל מן הנאום הנבואי, הוא הז'אנר המתאים ליצירת הזיקה בין האדם לאלוהים . זאת משום שהליריות שבו מעוררת את 3 וולטר קאופמן הרחיב את הטענה ביחס למקומה שליחס האהבה בין האדם לאלוהים . השירה מול הדת והפילוסופיה כמתווכת בין האדם לאלוהים . הוא ראה בפילוסופיה 4 טיעוןשירה מודעת לעצמה ואילו את הדת הוא ראה כשירה שהייתה לאוטוריטה . דומה נמצא אצל קירקגור, המוצא את השירה כמדיום חי שבו חי ופועם מה שנשאר מהדת לאחר שהתאבנה : מכל מקום, האהבה מוצאת את כוהניה בקרב המשוררים, ומדי פעם נמצא מישהו היודע לגונן עליה . האמונה, לעומת זאת, מושלכת הצידה, ואיש איננו נושא מלה לכבוד התשוקה הזאת . הפילוסופיה הול...  To the book