״מה קורה כאן ? ״ שאלה אמא . ״אוי , נומבויסלו , ״ היא אמרה . " טרוור הזה כל כך שובב . הוא הילד הכי שובב שראיתי בחיים שלי . ״ ״אז את צריכה להרביץ לו . ״ ״אני לא יכולה להרביץ לו . ״ ״למה לא ? ״ ״כי אני לא יודעת איך להרביץ לילד לבן , ״ היא אמרה . ״ילד שחור , את זה אני מבינה . אם את מרביצה לילד שחור הוא נשאר שחור . אבל כשאת מרביצה לטרוור , הוא הופך לכחול וירוק וצהוב ואדום . לא ראיתי צבעים כאלה אף פעם . אני מפחדת שאשבור אותו . אני לא רוצה להרוג מישהו לבן . אני כל כך מפחדת . אני לא יכולה לגעת בו . ״ והיא אכן מעולם לא נגעה בי . סבתא התייחסה אליי ממש כאילו הייתי לבן . גם סבא , ובקיצוניות רבה אף יותר . הוא קרא לי אדון , ״מַאסְטָה . " במכונית , הוא התעקש להסיע אותי כאילו היה הנהג הפרטי שלי . ״מאסטה חייב לשבת תמיד במושב האחורי . ״ אף פעם לא ניסיתי להתמודד איתו בנושא זה . מה יכולתי לומר לו , בכלל ? ״סבורני שתפישת הגזע שלך פגומה מיסודה , סבא יקר . ״ לא . הייתי בן חמש . אז ישבתי מאחור . היו פינוקים רבים שנכרכו בכך שהייתי ה״לבן״ במשפחה שחורה . נהניתי מהם מאוד . המשפחה שלי פעלה כמו מערכת המשפט האמריקני...
To the book