מדוע אנו מקיאים וכיצד אפשר למנוע זאת

מערכת העצבים של העיכול 111 שונים משלנו . חולדות ועכברים פותחים את סעודתם בנגיסת פיסות זעירות ממזונם כדי לבחון את התאמתו . הם ימשיכו לאכול רק אם ישתכנעו שפיסת הבוחן לא הזיקה להם . אם יתברר שהיא רעילה, המרב שהם יסבלו ממנו יהיה התקף של כאב בטן, ובתוך כך הם גם ילמדו שלא לטעום שוב מאותו מאכל . ( למזלם של המכרסמים, יש להם יכולת טובה בהרבה משלנו לפרק רעלנים, מפני שהכבד שלהם מצויד ביותר אנזימים מתאימים למטרה . ) סוסים, לעומת זאת, אינם מסוגלים אפילו לנגוס נגיסות טעימה קלות . אם משהו רע מוצא את דרכו אל המעי הדק שלהם, התוצאה עלולה פעמים רבות לסכן את חייהם . יש לנו אפוא כל הסיבות להיות גאים ממש ביכולות שגופנו מפגין בכל פעם שאנו מוצאים את עצמנו מתכופפים מעל האסלה, "מקיאים את נשמתנו" . את ההפסקות הקצרות שבין עווית הקאה אחת לזו שאחריה אפשר לנצל להתבוננות ולהרהור . דומה שסלט הביצים הידוע לשמצה של מס' 32 שמר במידה מפתיעה על צורתו כאשר חזר ממסעו הקצר בממלכת הקיבה . פיסות ביצה אחדות, וכן כמה גרגרי אפונה, עדיין ניתנים לזיהוי ברור . חבר מס' 32 אולי יחשוב שהוא לא לעס את המזון כראוי, אך שניות אחדות לאחר מכן ...  To the book