תשע בכיכר 183 בראשית דרכן של המעברות ועיירות הפיתוח, היה המצור שונה . הוא לא הוגבל בזמן כמו השביתה הקצרה שנכפתה על האי אגיסטרי . הוא לא התנהל מול חוף ים רגוע ותיירים דוברי שלל שפות . לא הייתה בו תחושה הרפתקנית מעט כמו שאני מרגישה ברגע זה . הייתה בדידות, ניתוק, היה מן הסתם פחד . מה עושים עם תינוק שעלה לו החום בלילה, בחושך . אבל מאז חלפו שנים . נבנו שיכונים ובתים פרטיים . קמו הכיכרות . מרכז שאפשר להתכנס בו כדי לא להיות לבד . מדורת שבט בוערת בשמש הקופחת של דימונה מול המדבר או בגשם בקריית שמונה, שלומי או אלקוש . בימים שאני כאן, באי היווני הקטן, התוודעתי גם לעוני אחר . יוון בשנים האלה חווה משבר כלכלי קשה מאוד . דיברתי עם הילדים היוונים שחיכו בבוקר לאוטובוס שיסיע אותם לכפר הסמוך . חלקם סיפרו לי שאין להם מחשב בבית . היעדר מחשב בבית הוא מדד לעוני . אולי זה עושה את העוני בישראל לחמור פחות . לכמה תלמידים בישראל אין היום בבית מחשב ? * קריאת התמלילים ממרחק של ארבע שנים, האזנה להקלטות בין שתי תקופות של בחירות, לא הייתה חוויה פשוטה . התחושה המרכזית שנותרה לי היא תחושת ההתנשאות שלי, התחושה כי סיוריי ...
To the book