הבת שלי

105 מטפל : "בואי נשחק את שני התפקידים, אחד שתופס מקום והשני שאין לו מקום . " ( אני בוחרת לשחק את זה שלוקח מקום ) . אני : ( מתחילה לנוע בחדר בעודי מניפה זרועות וידיים לכל הצדדים, גם מעל למטפל, על מנת לתפוס המון מקום ) . מטפל : ( גם הוא מרים זרועות וידיים ומנסה לתפוס מקום ) . אני : "מדוע אתה מנסה לתפוס מקום ? הרי התפקיד שלך הוא לא לתפוס מקום . " מטפל : "זה מה שהרגשתי כשתפסת את כל המקום, רציתי גם לתפוס מקום . " ( אני מבקשת להתחלף בתפקידים . לא נראה לי שהמטפל משחק טוב את התפקיד שלו . אנחנו מתחלפים ) . מטפל : ( מתחיל לנוע בחדר כשזרועותיו פרושות לצדדים וגם מעל לראשי, במגמה לתפוס מקום ) . מטפל : "כל המקום הוא שלי . " אני : ( נאלמת דום, לא מסוגלת לזוז, נותנת למטפל את כל המקום . לאחר כמה שניות של קיפאון אני מתחילה לבכות ) . אני מתיישבת ובוכה בכי תמרורים . הבכי נמשך כמה דקות . זהו בכייה של ילדה קטנה שאין לה מקום, שאימא לקחה לה את כל המקום, והיא שתקה . ההתייפחויות מרגיעות אותי . כשהייתי ילדה אף פעם לא בכיתי, בטח לא בפני אימא . שיחקתי את המשחק של הילדה החזקה, שכלום לא נוגע לי . לאחר כמה דקות אני א...  To the book