נגעה באור

45 בסדנה האזינה להרצאות שריתקו אותה, ולדברים ששיתפו אחרים . עקבה בעניין רב אחר העבודה שעשה המנחה עם כמה מהמשתתפים . היא עצמה לא העזה לשתף בפני הקבוצה . הכול היה חדש עבורה . מעולם לא העלתה בדעתה שאחרים סובלים . בסדנה שמעה אנשים רגילים, שלא היו שונים מעמיתיה לעבודה, ממנהליה, משכניה ומחבריה או מבני משפחתה, חושפים את סבלם הגדול . היא מעולם לא שיתפה איש בסבל שלה, מעולם לא יצרה יחסי אינטימיות והקשבה לסבל של הזולת . נדיר היה שבכתה, ודאי לא בנוכחות אנשים . חשה שדבר מה לא מוכר מתחולל בה . מעין עצבות מחלחלת . נזכרה בסבל של אימה החולה, בסבל שלה כילדה ללא אימא . בעודה מקשיבה להרצאות מרתקות ולהסברים על הלא מודע, צף ועלה בה זיכרון חי של ילדת גן בת חמש שאימא מנסה להלביש ולייפות . לפתע, בעודה יושבת באולם בתוך קהל של שלוש - מאות אנשים, הציף אותה כאב עוצמתי מאוד . דמעותיה זלגו ללא הפוגה, והאיפור נמרח על פניה . היא הופתעה . בכי כזה היא לא הכירה . אחד הנוכחים שישב לידה, הבחין בה והגיש לה מטפחת, שמייד ספגה את הדמעות והוכתמה באיפור . הרגישה שקורה לה משהו עוצמתי ; הרימה יד . רצתה לשתף את כולם . כך פתאום . לל...  To the book