178 קולנועי - משתררת בחלל חשיכה . רגעי החושך האלה אצל בר – אמוץ - וגם האסוציאציות שמעוררות הפטריות, שגידלה לנדאו מדגימות מעבדה שנלקחו מגוויות או מגופות של אנשים בתרדמת - הם החתך שעבודותיהם מבצעות בשרשראות השיח והפרשנות . החושך או הפטריות הם החתך הדק הזה, שמגרה את הפראנויה של הצופה . ככל שאני מרבה להסתכל באקווריום הזכוכית של הפטריות, בכתמים הירקרקים – כחלחלים המתפשטים לאטם על גבי מצעים של עכברי – מחשב, נדמה לי שהעולם - הצמיחה, הגדילה, ההתפשטות - הוא קרום תת – עורי הצומח ורוחש לאִטו . הפראנויה נפרשׂת בחלל כרשת של סיבי עצבים, המטעינה את העבודות מחדש ומספחת לכל נתיב המסומן בהן מסלול תנועה נוסף, תת – עורי, השולח שלוחות אל שאר חללי המוזיאון : על קיר באולם האוסף הישראלי, הסמוך לביתן בילי רוז, תלוי אחד הציורים המופשטים של יוסף זריצקי מאמצע שנות ה – 60 . כשאני יוצאת מה ר ב י ת שבבילי רוז וחולפת על פני המופשט של זריצקי, אני רואה גם אותו כתמונה של פראנויה, כפטריות שתקפו את זריצקי, כמופשט לירי שהפך לרקמות של אורגניזם ירקרק – תכלכל . אנדרלמוסיה של חדר ילדוּת - פריקת עוּלה של משמעת הניקיון, המסלקת ו...
To the book