מילאנו, סאו פאולו, קיבוץ – ואדריכלות

של פרוגרמות בנייה פשוטות, שימושיות ולא יומרניות : וכתוצאה מכך, בעניות הביטוי הארכיטקטוני . משרד התכנון בו עבדתי מאז עלייתי לישראל ב- ,1956 היה מתחילתו קשור למרכז התנועה הקיבוצית, והוא נפנה לבעיות תכנון של הקיבוצים – כל עוד בעיות אלו היו רלוונטיות והתנועה הייתה גוף חי ופעיל, ולא ״לובי״ של אינטרסים סקטוריאליים, כפי שהיא הפכה להיות אחרי המשבר של שנות ה- 80 . המשרד פעל מחוץ לזרם העיקרי של המקצוע בארץ, ו א נ י לא לקחתי חלק מ י ליטנטי ב זירת האד ריכלות הישר א ל י ת , ו א ף ל א הק ד שתי ת שו מ ת-לב מיו חדת להיבטים של פולמוס או ביקורת, או למיקומה בנוף הבין- לאומי . כמו-כן, למעט התעניינות ברמה האינפורמטיבית, הייתי מנותק מהבעיות האורבניות, שמילאו וממשיכות למלא יותר ויותר את לב-ליבה של פעילות האדריכל . אם בכל זאת – למרות חסרון תנאים יסודיים אלה – אני מעז להיכנס לתחום הפובליציסטי, הרי זה בזכות צירוף לא שגרתי של גורמים, שהוליד את ההתפתחות כפי שהייתה, ואני נפתחתי לניסיון חברתי וקהילתי מיוחד – הקיבוץ . כדי שצירוף גורמים זה יהיה מובן יותר, עלי לבקש את סבלנותו של הקורא, ובניגוד לאמור בפתיח, ״להגיח ״ אל...  To the book