שלושה שנכנסו לאושוויץ — אלי ויזל, פרימו לוי וק.צטניק

154 דן לאור חיים ואילו אני רציתי שהן תשרופנה . היכן אם כן הייתי אמור למצוא את המילון החדש, את הלשון הבראשיתית ? שפת הלילה הייתה לא אנושית, היא הייתה פרימיטיבית, כמעט חייתית . כזו הייתה שפת מחנות הריכוז, היא שללה כל לשון אחרת המוכרת לנו . במקום לתקשר היא הפכה לחומה ; האם ניתן לטפס עליה, האם ניתן להעביר את הקורא לצד השני ? ידעתי שהתשובה היא שלילית, אבל בכל זאת ידעתי שהלא יהפוך לכן, זה הרי היה רצונם האחרון של המתים . מישהו היה צריך לפרוץ את הקליפה האופפת את האמת האפלה ולתת לה שם . מישהו 1 היה חייב לכפות על האדם להתבונן . די בהאזנה לדברים האלה כדי לחוש שיש פה ביטוי מאוד מאוד עמוק ומאוד מתוחכם לקונפליקט שבו היה נתון אלי ויזל כשהוא ניגש לכתוב על אושוויץ וגם לקונפליקט שליווה את כתיבתם של ק . צטניק ופרימו לוי בבחינת "אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר" . לפנינו מונחים שלושה קטעים שאותם בחרתי מתוך שלוש יצירות . היצירה האחת היא סלמנדרה, פרי עטו של ק . צטניק ; היצירה השנייה היא הזהו אדם ? או אם זהו האדם, פרי עטו של פרימו לוי, והיצירה השלישית היא הלילה, פרי עטו של אלי ויזל . מתוך היצירות האלה בחרתי...  To the book