הקדמה

8 יובל נבו הילדה החלה לפתור, ובהדרגה החלה החשדנות להתפוגג . כעבור כמה דקות היא כבר הייתה שקועה לחלוטין בחידה . התחלתי לשוחח עם הוריה, ששאלו אותי שאלות שונות על בית הספר . כעבור כעשרים דקות התבוננה בי הילדה בגאווה מהולה בחשש והציגה לי את הפתרון . שיבחתי אותה, ואז שאלתי אותה "איך היה לך ? " ועברנו לשוחח על צורת הלמידה בבית הספר, על מה שנדרש מהתלמידים, ועליה : על התחביבים שלה, על הרצונות שלה, ועוד . השיחה קלחה . כמה שנים קודם לכן, בערב אחר ובמקום אחר, בכיכר ציון בירושלים, ביום חמישי בחצות, ישבתי לצד נער בן שתים-עשרה . לנער היו פאות ארוכות ובגדים בשחור ולבן, אך הוא היה שתוי לחלוטין . הוא צחק, צעק וקילל את כל מי שסביבו . נערים כמוהו לא היו חזון נפרץ, ופגשנו רבים מהם שם במסגרת עמותת "עלם", שבה התנדבתי, עמותה שמטרתה היא מתן מענה לנערים בסיכון . תפקידי ותפקידם של מתנדבים אחרים שהיו בכיכר באותו הזמן היה לשוחח עם הנערים ולשמש עבורם אוזן קשבת . כיכר ציון שאבה אליה בלילות חמישי נערים רבים כדוגמת הנער שלצידו ישבתי, נער שגדל בבית חרדי אך התרחק ממנו וחיפש את דרכו החוצה . ניסיתי לדובב אותו ולשוחח איתו...  To the book