הקדמה ותודות

16 הקדמה ותודות העֶולם ששבתי אליו היה שונה מאוד מזה שעֶזבתי . בין החנויות הסגורות בשדה התעֶופה הנטוש הסתובבו נוסעֶים בחליפות מגן מלאות ומסכות פנים . הטיסה הייתה מלאה בישראלים שנעֶנו לקריאה להתקבץ מכל העֶולם ולחזור הביתה . נחתנו בשדה תעֶופה ריק לגמרי, אשתי אספה אותי ונסעֶנו עֶם מסכות וחלונות פתוחים כל הדרך לחיפה . בדרך איילון, כנראה הכביש העֶמוס במדינה, לא היה שום רכב אחר מלבד ניידת משטרה אחת . מהרכב עֶברתי לבידוד בן שבועֶיים, שרק בסופו הגעֶתי הביתה . תקופת הקורונה החלה . בריטריט שאליו נסעֶתי השתתפו גם נזירים ונזירות ממסורות בודהיסטיות שונות . לכאורה אפשר היה לצפות שמצבם יהיה קל יותר, אבל בפועֶל התוכניות שלהם ירדו לטמיון באותה המידה . חלקם לא יכלו לחזור למנזרים שלהם, תוכניות לנסועֶ וללמד ברחבי העֶולם בוטלו, ובעֶקבות המשבר הכלכלי פחתה גם התמיכה שקיבלו . מילא אם היה מדובר רק במשבר כלכלי או תחבורתי שמעֶורר אי- נוחות, לזה אפשר היה אולי להתרגל . אבל מעֶל הכול ריחף משהו אחר — סכנת מוות ממחלה מסתורית וקשה . התנהלנו מתוך חשש אמיתי לעֶצמנו ולקרובים אלינו . זו הייתה סכנה מסוג מיוחד — כזו שאי אפשר...  To the book