"תצטלם אותי": על בירושלים כמרחב תודעתי

[ 154 ] המודרניים הראשונים השעון . או אז אנו רואים קבוצה של ילדות בית ספר משחקות מחבואים בינות עצי הגן . באמצעות שוטים ראשונים אלה פרלוב מעצב את אחת התמות המרכזיות של סרטו : זיכרון . עדה משוטטת לא רק בגן אלא גם במחוזות הזיכרון שלה, ובהם הזמן – ממש כמו המחוגים הדוממים של השעון – הוא גם "אז" וגם "עתה" . השעון הדומם הראה תמיד "אותה שעה" מאז ילדותה של עדה, דבר לא השתנה – העבר משתרג בהווה, בדיוק כפי שהילדות המשחקות הן בנות גילה "אז" . עבורה המקום הוא זיכרון – והזיכרון כרוך במקום . הגן הוא אותו "מקום קטן", בניסוחם של זלי גורביץ' וגדעון ארן, אותה "מקומיות פשוטה, תחושת מקום הנקבעת וניתנת לאפיון על פי לוקליות מסוימת במובן הקרוב למושג הילידיות – בית, רחוב, חברים, 13 נוף ילדות, הֶרגל והזדהות אוטומטית עם כל אלה כמו עם שפת אם" . עדה מוסיפה ונזכרת כיצד חברותיה בבית הספר נהגו "לסדר" עוברים ושבים ולשאול אותם "מה השעה ? " אכן, כמה ילדות נראות אז כשהן מפנות אותה שאלה ממש אל חיילים, אל גבר קשיש ואל שני נערים – כולם חולפים על פניהן בלי לענות . אבל זה קורה "עתה", לא "אז" – כאילו פרלוב תוהה כיצד מתעדים זיכר...  To the book