הגיהינום של הזהה

בלייד ראנר — האלביתי והגטו הטכנולוגי 117 לוס אנג'לס, כפי שהיא מוצגת בסרט "בלייד ראנר", אינה עיר של מיזוג סגנונות ותרבויות כי אם " [ ה ] קניבליזציה [ ה ] אקראית של כל סגנונות העבר" ( ג'יימסון, 2008 , עמ' 47 ) . הנוסטלגיה הריקה הזו מעידה על חוסר היכולת לחדש — בלוס אנג'לס 2019 אפשר רק למחזר את הממוחזר . אם היה הייצוג פרודי או ציני אפשר היה לחשוב שיש כאן מודעות לעצם החיקוי, אבל הייצוג אינו מכיר בקיומו של המקור, מדובר בפנטזיה מדומיינת מנותקת מהמקור ( 2017 Flisfeder, ) . האזכורים של תרבויות עתיקות אינם מייצרים עומק או שורשים — הייצוג הוא מסדר שני או שלישי של מקור שאבד לנצח . מעניין להזכיר בהקשר זה את דבריו של בודריאר ( 2007 ) : מרוץ זה לעבר הממשי וההזיה הריאליסטית הוא חסר מוצא, כיוון שכאשר אובייקט דומה בדיוק לאחר, הוא איננו כמוהו בדיוק, הוא רק קצת יותר כמוהו [ הדגש במקור ] . לעולם אין דוֹמוּת כשם שאין דיוק . המדויק הוא כבר מדויק מדי, מדויק הוא רק מה שמתקרב לאמת בלי להתיימר לכך . . . ההיפר דומות הייתה שקולה לרצח המקור ( עמ' 105 ) . איור 19 — חיקוי של סגנונות מתים העיר גדושה בחיקויים נטולי מקור...  To the book