פרק שנים־עשר - הבנאי חופשי

פרק שנים-עשר 158 מילה ; הרחם שקט לפני שהוא מוליד צורה, במפץ הגדול חייבת להיות דממה דקה . ומה בין לבין ? תרנגולת אחרת רעתה את אפרוחיה בשפת קרקוריה המתנגנת : "אני פה", "הנה משהו נחמד למאכל", "לא זה", "איפה אתה עכשיו ? ", "תיזהר מהאבא הגאוותן הזה שלך", "אני מתקרבת לכיוונך", "תיזהר פה", ו"סכנה ! " . הקרקורים החלושים שלא פסקו היו תשובותיהם של האפרוחים : "אני צריך אותך", "הלכתי לאיבוד", "מצאתי את האוכל שדיברת עליו", "סוף-סוף הגעת ! " . כל היום קרקרה אמא תרנגולת ושידלה את אפרוחיה . זה היה בית ספר . האפרוחים הצייתנים יצרו צורת חץ, התקבצו, קיפצו, התרחקו מעט ושבו, ניקרו, ובעת הצורך נסו . כל אפרוח רץ והחזיק את הראש בצורה המיוחדת לו — אפילו בגיל שלושה ימים היה לכל אפרוח אופי משלו . לכל אפרוח היה קול ציוץ בעל צליל מובחן, ראשו סבב אחרת מכל האחרים ולעיניו היה בוהק ייחודי . עצמאותו ואומץ ליבו ניכרו כשלעצמם, וכך גם בחירותיו . נדמה היה שיש אינטליגנציה סודית שמתבטאת בסיבובי הראש המשתנים מאפרוח לאפרוח . אבל הפחד תמיד היה קרוב . החיים היו שקטים ושלווים, אך החיים, גם כשהם שקטים ושלווים, נמצאים תמיד על סף בע...  To the book