חלק שני: אקולוקציה

| 157 על המלדמה בי עטלפים לדר-ים בנמצא . זו היתה תקופה אחרת, שבה עדיין היה אפשר ללכת לאיבוד בעולם . "עשרים וחמישה קילומטר מערבה מכאן אמור להיות היער הטוב ביותר," הסביר לי בעודו מעיין בתרשים . נכנסנו לתוך היער וצעדנו בכיוון הרצוי, ומהר מאוד הגענו למבוי סתום . דילגנו מעל עצים שנפלו וטיפסנו על בולדרים גדולים, אבל היער הפך סבוך מדי . התקדמנו בקצב של מטר בדקה . בונמן הצטער שלא הביא מצ'טה . בעודנו מתלבטים אם להמשיך או לחזור, הותקפנו בידי מאות צרעות . הן לא עקצו אותנו, רק התיישבו עלינו בהמוניהן וליקקו כמו במלחמת דגדוגים . נראָה שהן מעוניינות בעיקר בנוזלי הגוף המלוחים שהצטברו עלינו בקצב מסחרר בלחות האיומה . החלטנו להקים אוהל כדי לחמוק מהן . רכסנו את הכניסה לאוהל בזריזות והבטנו מהחלון בצרעות המאוכזבות, שחיפשו את המעדן שלהן . שעות ארוכות התחבאנו כך . יצאנו החוצה רק כשהחשיך וחרקי היום נעלמו . חרקים הם אלופי העולם ביצירתיות אבולוציונית . שמיעה, למשל, התפתחה במהלך האבולוציה לפחות 20 פעמים בחרקים שונים באופן בלתי תלוי, ולכן ניתן למצוא אוזניים בכל חלקי הגוף שלהם . אתם בטח מכירים את הבדיחה על החוקר חמ...  To the book