|
|
למה בטהובן | 392 לוקח את הזמן, ובתחילה דוחה את הנושא של דיאבלי ומכנהו "טלאי של סנדלרים" . דיאבלי מגדיל את הצעתו הכספית . בטהובן אומר לו שהסכום החדש יַקנה לו חמש או שש וריאציות לכל היותר . בסופו של דבר הוא כותב עשרים וחמש, ולאחר מכן שלושים ושלוש . מרגע שהתחיל, כושרו שב אליו, ואין הוא מסוגל להפסיק . כל וריאציה של בטהובן היא פנינה, כל אחת מהן מהדהדת את הנושא המקורי של דיאבלי בלי לחזור עליו . למרות התיעוב שהוא רוחש כלפי וריאציות, הוא הופך אותן מלמעלה למטה ומפְּנים כלפי חוץ . וריאציות 16 ו- 17 הן היפוכן זו של זו . מס' 22 היא היסטוריה בזעיר אנפין של אריות אופראיות פופולריות, ומס' 23 לועגת לדון ג'ובאני של מוצרט . אחרת נשענת על באך . הפינאלה המתפוגג מבוסס על הסונטה מס' 32 של בטהובן עצמו לפסנתר . ארנולד שנברג, שכותב ספר לימוד על היחסים המודרניים בין הטונים, אומר : "במונחים של ההרמוניות שלהן, ( וריאציות דיאבלי ) ראויות להיקרא יצירתו ההרפתקנית ביותר של בטהובן . " אלפרד ברנדל רואה בהן את "הגדולה מכל היצירות לפסנתר" . ללא יוצא מן הכלל הן קוסמות לבעלי שאר רוח, לא לשוק ההמוני שראה דיאבלי בעיני רוחו ....
To the book |
|
|