|
|
למה בטהובן | 208 לאקסטזה בפרק האיטי . דניאל ברנבוים מנצח על היצירה בצורה לא משכנעת מאצל הפסנתר . פיטר סֶרקין ( בנו של רודולף ) מנגן עם סֵייג'י אוֹזאווה והפילהרמוניה החדשה בשלב ההיפי של חייו ומעניק ליצירה נופך חתרני, מנגן כאילו אינו בטוח שעליו לנגן את החומר המרובע הזה, אבל הוא אוהב אותו בעל כורחו . מדובר בביצוע מוזר, אך לא רע . לשתי הרומנסות של בטהובן לכינור ותזמורת יש נושא קליט . דוד ואיגור אויסטרך מציגים עיון מהנה בפער הדורות . אני אוהב את חפץ ( 1951 ) , מנוחין עם פורטוונגלר ( 1953 ) , ואת כריסטיאן פֶרָה עם ליאופולד לודוויג ( 1955 ) — מעין נגינה אריסטוקרטית מהסוג שאפשר שלא נשמע שוב לעולם . נתן מילשטיין ( 1975 ) הוא האלגנטיות בהתגלמותה . ג'וֹקוֹנדה דָה ויטוֹהיפהפייה והמאותגרת טכנית הקליטה את הרומנסות זמן קצר אחרי שנישאה לבוס שלה ב- EMI , דיוויד ביקנֶל, אבל הביצוע אלגנטי מכפי שהייתם מצפים . אן- סוֹפי מוּטֶר ( עם קוּרט מאזוּר והפילהרמונית של ניו יורק ) הופכת את הרומנסות לפטפוט של בוקר על כוס קפה, זוטה חסרת עניין של מה בכך, הזדמנות מוחמצת .
To the book |
|
|