|
|
למה בטהובן | 176 כותב : "מבין כל המלחינים שכתבו לפסנתר, בטהובן העניק לקלמנטי את הדירוג הרם ביותר . הוא ראה ביצירותיו מקור מצוין לתרגילים למטרות אימון ולעיצוב טעם טהור ונושאים יפים באמת לביצוע . " בטהובן אוהב כל כך את נעימת 'ארואיקה' של קלמנטי, שהוא משתמש בה לארבע יצירות שונות וכותב עליה חמש-עשרה וריאציות במסגרת המחזור הזה . ה- 14 במספר מלנכולית, מיסטית, רבת- משמעות . אני מכור להקלטות של גולד ( 1960 ) וגיללס ( 1980 ) עד שחבר איטלקי, וַלֶריוֹ טוּרָה, מכוון אותי אל גאון אבוד . טורה כותב : הייתי נער, והייתי הולך לקונצרטים בתֶאטרו קוֹמוּנאלֶה די בולוניה . ב- 1970 תוכננה סדרה המורכבת כולה מסונטות של בטהובן, והלכתי . . . כמעט לכולן, ישבתי ( או ברוב המקרים עמדתי . . . ) ב'לוֹג'וֹנֶה' ( 'גן העדן', הגלריה שסטודנטים יכלו לקנות אליה את הכרטיסים הזולים ביותר ) . הקונצרט שמן הסתם לעולם לא אשכח, היה רסיטל מאת פסנתרן איטלקי בולט שהיה אז בראשית דרכו, דינוֹ צ'אני, עוד לא בן שלושים אז . אחרי תוכנית תובענית מאוד ( אם זיכרוני אינו מטעני, הוא ניגן את 'הסונטה הפתטית' ו'הסונטה הפסטורלית', נוסף על וריאציות דיא...
To the book |
|
|