|
|
למה בטהובן | 34 דעותיי באותן אגודות עוצבו בידי Gramophone , מגזין שהיה לתעשיית המוזיקה הקלאסית מה שה'טיימס' היה למשפחת המלוכה . 'גרמופון' ניכר במוספים מבריקים של שמונה עמודים במימון חברות התקליטים . ב'גרמופון' הכול היה לטובה בעולמות המוקלטים . "אתה מבין, נורמן, איני אוהב לכתוב שום דבר רע על אף אחד," סיפר לי המבקר הראשי של המגזין, אדוארד גרינפילד, על גביע שפריץ בזלצבורג . טֶד, בעברו כתב בווסטמינסטר וידידו של ראש הממשלה לשעבר, אדוארד הית', גם חיבר את 'מדריך התקליטים של פינגווין' לצד שני מבקרים נוספים של 'גרמופון', רוברט לייטון ואיוון מארץ' . יחד הם מכרו יותר תקליטים מכל אמן יחיד . תקליטים קלאסיים, כפי שהתחוור לי אט-אט, הזכירו קצת בוז'ולה, מוצר צרפתי משעמם למדי המלוּוה ביחסי ציבור סנסציוניים . היה עליי לפתח איכשהו חך שיוכל להבחין בין גדוּלה לוולגריות . קנינו תקליטים במרתפי חנויות פופ ברחובות ראשיים . למעלה היה אפשר לראות בחורות בחצאיות מיני וצעירים לבושים בגדי נשים ; למטה נעו חרש גברים בסוודרים מהוהים כמו חברי פרלמנט בחנויות סקס . איש לא חייך . חנויות יד שנייה היו גרועות עוד יותר, דחוסות ...
To the book |
|
|