הקדמה

למה בטהובן | 24 ארוך מספיק לסונטה לפסנתר . הוא לוקח רחש שגרתי של כלי קשת והופך אותו לאָלֶגרֶטוֹשל הסימפוניה השביעית . רבע מיצירותיו המשמעותיות נכתבו לפסנתר סולו, החל ב'בַּגַטֶלה' — מילולית, זוטות קלילות של מה בכך — וכלה במקצבים המעוותים המדהימים של הסונטה האחרונה שלו . הוא אמן ההפתעה . כל כמה שהמאזין מכיר את המלחין, אין הוא מוכן להתגלוּת הבאה . הזעם מתלקח מעלה-מטה בחמשוֹת . הקונצ'רטו לכינור הוא מלחמה של קול יחיד נגד סמכות . סונטת Hammerklavier מנפצת פסנתרים . הרביעייה מס' 14 , בשבעה פרקים, מנתצת את הסימטריה המושלמת של היידן . כל יצירה חושפת משהו מחייו הפנימיים של בטהובן, החל ב מיסָה סוֹלֶמניס הנשגבת וכלה בפזמון הקלוש "אני אוהב אותך" . יצירה אחר יצירה אנו נכנסים לתוככי הנפש שלו . בטהובן הוא פֶּרפֶּטוּאוּם מוֹבּילֶה, תנועה חסרת מנוחה שמתפרשֹת לעברים מרובים . הֱיו מופתעים, הוא אומר . היתפסו לא מוכנים . בדיוּנַיי ביצירות אני נמנע משימוש בכלים ובמונחים של המוזיקולוגיה האקדמית על הקטגוריות המסורבלות שהיא מייחדת לבטהובן מוקדם, אמצעי ומאוחר, והשמות האיטלקיים שהיא נוקטת למהיר ולאיטי . בכל מקום ...  To the book