עצבות וריחוק הדעת

אומנים : השראה ושִגרה 99 הוא משאלה, כך הניטרליות של צבעו היא בריחה מכל הרגשה עזה . מבחינת הצבע הכול מתעמעם, ורק החכם חסר הפרצוף, המֵצֵר, הסופג ונספג . השירה הסינית גם היא לובשת אפורים, ולא רק בסטוֹאיוּת הסרבנית שלה . יש במבנה של הסינית הקלאסית דבר מה הדומה לאפור של התמונות . כוונתי לאימפרסונליות שבלשון . אף כי אין לחוש בכך בתרגומים רגילים, לעיתים קרובות מוותרים על כינויי הגוף . ה'אני׳, כל כמה שהוא נראה לנו חשוב, אינו שכיח . הנושא הוא כל דבר או כל אדם, כי לעיתים קרובות אין נוקבים גם במספר . אפשר לפסוח על פעלים, וכשמשתמשים בהם אפשר שלא יהיה להם זמן . הקורא עשוי לדמות בנפשו כי מחשבתו, העוברת משֵם עצם לשם עצם, היא המוסיפה את התנועה, כדרך שידו פורשׂת מגילה בעוד המילים עצמן דוממות . האפור והערפל של התמונה המטשטשים את ייחודם של דברים והאופי הבלתי אישי של הלשון הפיוטית — אלה בצירופם משווים לאומנות הסינית תחושה עזה של ריחוק . תחושה זו מועצמת על ידי תודעת המסורת של האומן והמשמעת העצמית המפותחת שלו . המשורר נותן דעתו על התקדימים ההיסטוריים החוזרים ונשנים בחווייתו, והאומן חושב על התמונה המפורסמת ש...  To the book