נִי דְזָאן, המקמץ בדיוֹ

פרק שני 84 אינן נראות קיצוניות כפי שהיינו משערים על יסוד דיבוריו . בעיניו, כפי שכתב, לא היה הציור אלא ההנאה שבשרטוט רשלני . הוא ביקש להתבדר, לא לצייר דימוי ריאליסטי . זכוּר לו איך פעם אגב שיטוטיו הזדמן לעיר אחת . הבריות שם ביקשו את תמונותיו, אך כאשר ראו אותן הסתלקו להם בחרפות ובגידופים . ״איזו בושה ! ״ קרא נִי . "הרי אין אדם יכול לגדף סריס על שאינו מגדֵל זקן ! ״ "תמיד היו תמונות החִזרן שלי חביבות על יִי ג׳וֹנְג . עשיתי אותן פשוט כדי לבטא את לבי העולה על גדותיו . השתדלתי לא לתת תיאור מדויק מצורתם של קני החזרן, משִפעת ענפיהם או מעמידתם הזקופה . אני פשוט הברשתי ושפשפתי זמן רב . בעיניהם של פשוטי עם הם דומים לקנבוס או לסוף ; איני יכול להכריח אנשים כאלה לראות שאֵלה קני חזרן, אף לא למצוא בהם עניין . כמו כן גם איני יודע מה יוכל יִי ג׳וֹנְג למצוא בהם . " פעם אחת, כאשר לימד סנגוריה על קנה חזרן מדומה שאותו צייר בלילה הקודם בהיותו שיכור, אמר ני בצחוק, שלא הכול יכולים להשיג חוסר דמיון גמור . דברים אלה נשמעים בני זמננו . אבל כאשר ניסה אנין הטעם הגדול, דוֹנְג צִ׳י – צָ׳אנְג ( 1555 - 1636 ) להסביר את ...  To the book