בעולם שיכור

פרק שני 72 רב . תהיה האמת אשר תהיה, דעתי היא שקשה להפריד בין השירה הסינית לבין ריח המשקה . איני מוצא טעם לפרט את כל המשוררים הטובים שנזקקו ליין כדרך שבודהיסט נזקק למדיטציה, כדי לשכוח את העולם . ר׳וּאָן גִ׳י ( 210 - 263 ) יצא למסע שכרות של שישים יום כדי להתחמק מחתונתו . סיֶה לִינְג – יוּן ( 385 - 433 ) , אף שהיה בודהיסט אדוק, נהג לשבת שתוי ועירום למחצה ברשות הרבים . טָאוֹ יוּאָן – מִינְג, המכונה גם טָאוֹ צ׳יֶין, בז למתכונים של חיי נצח והמיר אותם ביין . אך ייתכן שהרבה מן השיכרון בשיריו פיוטי בלבד . וָאנְג גִ׳י ( 590 ? - 644 ) , אף הוא דאואיסט, מצא כי העמדות של טָאוֹ צ׳יֶין הן לרוחו . המשקה, אמר, איננו סם חיים ; אבל איך יוכל לעמוד בפיכחונו לבדו בעולם שיכור ? בן זמנו לערך, וָאנְג פּוֹ ( 648 - 675 ) , זכה לכינוי טיוטת כרס כי דומה היה שכתב את טיוטת שיריו בכרסו בעודו ישן שנת שיכורים . לִי בּוֹ, אף כי לא מימש את התפארותו שירוקן שלוש מאות כוסות בסיבוב אחד, חזר והביע את רצונו להישאר שתוי ולא להקיץ לעולם . בהיסטוריה הרשמית אנו קוראים איך הביאו אותו מן הפונדק אל הארמון, השקוהו מים וציוו עליו לשבת ...  To the book