המגפה ההיא ואחותי הקטנה

38 אבל גם שאלה בשקט : “איך כואב, תגידי לי, עפרה׳לה, מה בדיוק כואב ? ״ והיא, רק בת שנה ורבע, איך הייתה יכולה לנסח את כל גוני הכאב ? כל שידעה, אני מדמיינת, הוא שהראש דופק, והגוף, והכול, רותח . כשאימא חזרה היא כבר קלטה את המבט של סבתא שאומר “לא טוב״ . אני מנסה להיזכר במבט של אימא ושל סבתא, לדמיין את היד של אימא מלטפת את אחותי ואת העצבות שבתוך עיניה הירוקות- חומות . כבר עשרות שנים אני מנסה לדמיין את היום הזה, שהתחיל בבית, בבוקר, כשביקשתי להיכנס למיטה של עפרה כמו בכל יום, ולא הבנתי למה העיניים שלה עצומות, ולמה אמרה “לישון, לישון״ . “ אבל איך את יודעת . איך את יודעת את כל מה שאת מספרת כאן עכשיו ? ״ הגוף, אני חושבת, זוכר . לפעמים גם אנשים זוכרים . מישהו זכר למשל את הרופא ששלח אותה לטיפול ולבידוד בבית החולים למחלות מידבקות בפרדס כץ . “ הם הזמינו רופא פרטי״, אמרו . היה לו מקל, הוסיפו, הוא צלע . גם היומן זוכר, זה שבו כתבתי כילדה באופן יומיומי כמה שנים לאחר מכן . לעתים אני כותבת בעקבות היומן ולעתים ביחס לראיונות הרבים שערכתי . לעתים אני מנתחת את החומרים כחוקרת, מדמיינת בעקבותיהם כמסאית או לחלופין...  To the book