משימתו של המתרגם

88 ז'אק דרידה היינו את הלא-מהותי . זה גם סימן ההיכר של התרגומים הגרועים . ואולם, מה שיש בה ביצירה הספרותית מלבד האמירה - וגם המתרגם הגרוע יודה שהוא-הוא עצם מהותה - כלום אין מקובל לראותו כנבצר מן ההשגה, כטמיר ונעלם, כ"פיוטי" ? כדבר מה שאין המתרגם יכול לשחזרו אלא אם כן הוא יוצר שירה בעצמו ? מכאן אכן נובע סימן היכר שני של התרגום הגרוע, שאפשר להגדירו, בהתאם לזה, כהעברה לא-מדויקת של תוכן לא-מהותי . כך הם פני הדברים כל עוד מקבל עליו התרגום לשרת את הקורא . אלא שאילו היה התרגום נועד לקורא, היה דין זה חל בהכרח גם על המקור . ואם אין המקור קיים למען הקורא, איך אפשר להבין את התרגום בדרך זו ? התרגום הוא מודוס . כדי לתופשו ככזה, יש לחזור אל המקור, שכן בו טמון החוק השולט בתרגום : עצם היותו של המקור בר- תרגום . שאלת היותה של יצירה ניתנת להיתרגם היא שאלה כפולת מובן . אפשר להבינה כך : האם יימצא אי-פעם, בקרב כלל קוראיה של יצירה זו, אדם שיצליח לתרגם אותה תרגום ראוי ? או המובן האחר, המובהק יותר : האם מעצם מהותה היא ניתנת להיתרגם, ואף - בהתאם לטבע המודוס - תובעת להיתרגם ? בעיקרון, אין הפסיקה בשאלה הראשונה י...  To the book