138 עודד וולקשטיין הלשוניים . אם אמנם אלה שתי מערכות קורלטיביות , שאינן מקיימות ביניהן כל קשר המרתי — במילים פשוטות , אם דבר אינו " עולה " מתת – ההכרה בשעת הפקתם של הייצוגים הסימבוליים — כי אז ה " מודעות " ) אך משעה שאיבדה את אחיזתה בתת – ההכרה — מודעות לְמָה , בעצם ? ( היא בחזקת מהלך מילולי אוטונומי שאינו נוגע כלל לחומרים המודחקים . בתנאים אלה , המודחק אינו ניתן לעיבוד , וממילא מעשהו של המטפל – הפרשן פועל ללא הועיל בחללו הריבוני וה " ריק ", שם הוא מחזיר בלשונו לקריאות שדימה לשמוע ממעמקים ) תפיסה מעין זו — משברית , אנטי – תרפויטית — של התיאוריה הפרוידיאנית מפותחת בספרו של ריצ ' רד טרדימאן , 120 עבר נוכח : המודרניות ומשבר הזיכרון ( . ואם כך , הווייתו עוכרת הסמלים של הדיכאוני נתמכת על ידי סמל יחיד , בבחינת דימויו העצמי של הניזר מדימויים : עמל החינם הסימבולי , מצג השווא של התשוקה הפרשנית . נפתוליו האינסופיים של מי שמרצה מאסר עולם בעבודת הפרך של ההסמלה הם שמדמים את יישותו הלא – מדומה של הדיכאוני , הם שמקדשים את מותה הסימבולי בתכריך של מילים משדלות לריק . הדיכאוני מגרש מעל פניו החתומות את א...
To the book