|
|
94 עודד וולקשטיין מוגש לו מבעד להיסטוריה של גילויו — וידוי על וידוי שכבר ניתן , כך שהתוודעותו של הקורא לתוכן המתגלה נוצקת בדמותה המאובנת של התוודעות קדומה יותר , שהסיפור כולו מיוסד עליה . משעה שהחוק אינו אלא חוקה של הפריצה , הקורא הפורץ את צפניו מקודד אותם בעצם פריצתו . משעה שהסוד אינו אלא סודו של הגילוי , שוב אי – אפשר לגלותו . במילים אחרות , הווידוי ) בתוך וידוי ( מתקין את " טעותו " של הקורא — את אפשרותה של ההיוודעות לחוק , שהיא הפנטזיה האפיסטמולוגית של הקריאה — בעצם מנגנוניו של החוק : פעמון המקדים להשמיע את ירידתו של הקורא לקבר , את תמימותו להאמין כי החוק מתוודה באוזניו . הווידוי הוא תרגומו הסלפני של החוק לאפשרותה של הידיעה ; אלא שמשעה שהידיעה הופכת להכרחית — משעה שידיעת החוק נעשית לחוק — היא אינה אפשרית עוד ) בפועל – ממש , כאירוע של ידיעה ( . בסיפור " שד הפרוורסיה " נכרך וידויו של הרוצח בפחד מפני הפרעה או התערבות : " הם אומרים כי דיברתי בבירור , אך 75 בהטעמה יתרה ובבהילות להוטה , כמו בחרדה מפני הפרעה " . אך ההתערבות עולה בהקשר זה משום שהווידוי כבר דוֹבֵר בלשון הפרעתו של האחר , לשון ...
To the book |
|
|