[ כ, 91— 23 ] לבירור עניינם של שני מדרשי לשון 313 הרבים הכלולים בהגדה . הנה הפסקה בשלמותה בנוסח שנשתגר : "ושאינו יודע 34 אַתְּפתח לו, שנאמר : 'וְהִגַּדְתָּלְבִנְ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר : בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לשאול לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם' [ שמות יג 8 ] . 'וְהִגַּדְתָּלְבִנְ', יכול מראש חודש ? תלמוד לומר : 'בַּיּוֹם הַהוּא' . אי בַּיּוֹם הַהוּא — יכול מבעוד יום ? תלמוד לומר : 'בַּעֲבוּר זֶה' . 'בַּעֲבוּר 35 ומרור מונחים לפניך" . י 19 זֶה' לא אמרתי, אלא בשעה שמצה 20 . אני מבקש לעסוק בחלקה האחרון של הפסקה : "בַּעֲבוּר זֶה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" . משנטל הדרשן מהפסוק את הצירוף "בַּעֲבוּר זֶה" גילה את דעתו שהדרשה הלשונית מבוססת עליו . ברור לחלוטין, שבפסוק המקראי המילית בַּעֲבוּר משמשת כשימושה בכל מקום כמילית סיבה או כמילית תכלית . י 20 21 . ואכן כך הבינוה בעלי התרגומים הארמיים שתרגמו את הצירוף "בַּעֲבוּר זֶה" ( שמות יג 8 ) כמבע של סיבה : "בְּדִיל דָּא" ( ת"א ) = בשל זאת, בגלל זאת ; "דמטל הנא" ( פשיטתא ) = כי בגלל זה . וכן הבינו ראשוני הפרשנים : "בסבב מא" ( רס"ג ) ...
To the book