אֲשֶׁר / שֶׁ (שַׁ, שְׁ)

[ א, 26 — 28 ] על תרומת לשון חכמים ללשון המקרא 11 הראשון, "אֲשֶׁר מָעַל בַּחֵרֶם" ( דברי הימים א ב 7 ) בספר מימי הבית השני . בלשון חכמים משמש רק הכינוי שֶׁבתנועה [ e ] והעיצור הבא אחריו מוכפל, כגון "סְפֵקוֹת שֶׁטִּיהֲרוּחֲכָמִים" ( טהרות ד ז ) . מוסיף על זה יש בה בל"ח גם נוכחות של חלופות e ] . ( א ) ההגייה שַׁניבטת מגלגולו הגייה של שֶׁ : שַׁבתנועה [ a ] , שְׁבתנועה החטופה [ של הצירוף "עַד כְּשַׁהוּא" אל תואר הפועל עַכְשָׁיו . זה תואר הפועל המקביל העברי 32 לפי דעתי ההגייה שַׁמצויה בשטר מבית עמר של עַד כַּדּוּבארמית של ארץ ישראל . 33 שנכתב אחרי מרד בר כוכבא . היא מובעת שם בכתיב שא , כגון מאשא ( = מַשַּׁ ) ; כנראה יש כאן עדות לדיאלקט אחר של לשון חכמים . ( ב ) ההגייה שְׁידועה בלשון 35 ובקריאת 34 בכ"י פר התנאים במיוחד בטיפוס המזרחי שלה, היינו במסורת נ"ב, 36 הניקוד הזה מצוי לפני מילים המסומכות לתיבות המשנה בפי יהודים יוצאי תימן . הבאות אחריהן ( מילים פרוקליטיות ) . בשלוש המסורות האלה הניקוד שְׁבא לפני הכינויים הפרודים לגוף השלישי, כגון שְׁהוּא, שְׁהִיא ( אהילות ח ה ) , שְׁהֵן ( כלים כט ג ) ;...  To the book