המספרת כבעלת שליחות לעשיית צדק פואטי בתיקון עוול של מעמדה הספרותי של דבורה בארון

פרק תשיעי 342 במפגש האחד עשר ביניהן השתיים משוחחות על כתיבה ספרותית . בארון מספרת על הקושי בכתיבה בשפה העברית בתקופתה, שאופיינה בדיבור 111 המספרת משיבה לבארון שנתקלה בקושי דומה ובכתיבה בשפת היידיש . כשהתחילה לכתוב בשפה האנגלית, ובארון מסתייגת בבוז מדבריה של המספרת וטוענת שהעברית של שנות נעוריה הייתה "ספרות חממות של 112 המספרת אינה מסתייגת גיטאות תרבותיים, ללא קרקע לינוק ממנה" . מהקושי המתואר במרחב התרבותי כשבארון מתעקשת לכתוב בעברית והיא מהללת את בארון על סמך חוויותיה : "אכן, העברית שלך נראתה לי קשה ומליצית, [ . . . ] אולם במהרה התרגלתי ושמעתי את שפתך קולחת וחופשית אף- על-פי שהיא כנה שונה משפת הדיבור היום . ומה שיפה, הוספתי, שגם בשפתך המדוברת היום, במיוחד כשאת מספרת לי מזיכרונותייך, עדיין שומרת את על אותו סגנון" . ולאחר שבארון מגיבה על המחמאות האלה, המספרת מוסיפה לשבח את בארון ותומכת את השבח בדעתם של אחרים : "אומרים עלייך, כי 113 אין מילה מיותרת בסיפורייך, וכי סגנונך צלול ובהיר כיין משובח" . מה מבין אמירותיה של המספרת מכוון לסופרת האהובה עליה ומה מהן מכוון אליה בדיבור הפנימי ? אפשר לומ...  To the book